<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף כג.</h2>
והמבקש מטו מחבירו אינו חייב לבקש [ממנו] יותר משלשה פעמים, שנ' [בראשית נ'] כה תאמרון ליוסף אנא שא נא ועתה שא נא. וכיון שמבקש ממנו [מטו] שלשה פעמים בשלש שורות [שוב אינו צריך], ואם [נתחייב לו ממון וכבר] נתן לו (ממון) כבר נפטר ממנו, וזה שאינו מוחל לו [הוא] נקרא אכזרי. במה דברים אמורים לחבירו, אבל לרבו צריך לפייסו עד שיתפייס. מת זה שנתחייב לבקש ממנו מטו, מוליך עשרה בני אדם ומעמיד אותן על קברו ואומר חטאתי לה' אלהי ישראל (ולזה) [ולפלוני זה] שחבלתי בו. יש מגדולי ישראל שהיה ממציא עצמו [ועובר] לפני מי שהקניטו, אולי יבקש ממנו מחילה וימחול לו. לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה והכשירן הכתוב לגבי מזבח, כמבואר בפרק החובל [ב"ק צ"ג ע"א]. בני אדם שהן עלובין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין בייסורין, עליהם אמר הכתוב [שופטים ה'] ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, אע"פ שאינן משיבין על חרפתן ראוי להם לתפוש הדבר בלבם. אמרו חכמים כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, שאין לו לתלמיד חכם להקל (על עצמו) [בעצמו] בעיני העם, ולא אסרה תורה נקימה [ונטירה] כמו שנ' [ויקרא י"ט] לא תקום ולא תטור את בני עמך אלא בדבר שבממון. כיצד, אמר לו השאילני מגלך אמר לו לאו, למחר אמר לו אותו השאילני קרדומך אמ' לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. אי זו היא נטירה, אמ' לו השאילני מגלך אמ' לו לאו, למחר אמ' לו השאילני קרדומך, אמ' לו הילך, איני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה, שנוטר בלבו על חבירו שלא השאילו את שלו, אבל על צער גופו ראוי לו ליקום וליטור. ולא אמרו כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו אלא שאם מפייסין אותו מתפייס, ולא יהיה נוח לכעוס וקשה לרצות ואכזרי למחול, וכל זה מבואר למעלה בפרק שיני [כ"ג ע"א].
<h2>דף עג:</h2>
הזהירה תורה לשבות ולהתענות ביום הכפורים, שנ' [ויקרא כ"ג] שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם, ואומר [שם] כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה, וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה, הא לך שכל מי שאינו מתענה ביום הכפורים או מי שעוש' [בו] מלאכה ענוש כרת. יום הכיפורים הרי הוא כשבת, שהרי אין בו היתר אוכל נפש, לפיכך אסור להעביר בו ארבע אמות ברשות הרבים או לטלטל מרשות היחיד לרשות הרבים. וכן מערבין בו עירובי חצירות כשבת, כמו שמבואר בכריתות בפרק אמרו לו [י"ד ע"א].
יום הכפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה [ובסיכה] ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, שכולם [בכלל] עינוי הם, ואינו ענוש כרת אלא על אכילה ושתייה בלבד, שעיקר עינוי אכילה ושתייה הוא. האוכל ככותבת גסה שהיא פחותה מכביצה כמעט הרי הוא ענוש כרת, לפי שדעתו שלאדם מתיישב בשיעור זה ואינו בכלל עינוי, וכל האוכלין מצטרפין לשיעור זה, אבל פחות מזה השיעור אע"פ שהוא אסור מן התורה אינו ענוש כרת. וכן שאר איסורין שבתורה [ש]שיעורן בכזית, כגון חלב ודם וכיוצא בהן אם אכל פחות מכזית הרי הוא אסור מן התורה ואינו ענוש כרת. השותה מלא לוגמיו ביום הכפורים הרי זה ענוש כרת, ולא מלוא לוגמיו ממש אלא כדי שיסלקנו לצד אחד ונראה כמלוא לוגמיו, ובין אם הוא גוף גדול ובין אם הוא גוף קטן שיעורו כמלוא לוגמיו כמו שביארנו, ושיער זה באדם בינוני [הוא] פחות מרביעית לוג, ומלוא לוגמיו ממש הוא יותר מרביעית לוג, וכל המשקין מצטרפין לשיעור זה. היה אוכל אוכלין ככותבת או שותה משקין כמלוא לוגמיו מעט מעט, אם שהא בהן יותר מכדי אכילת פרס [הרי אלו אינם מצטרפין, ואם לא שהא בהן יותר מכדי אכילת פרס] מצטרפין וענוש כרת, וכן בשאר כל האיסורין [ש]שיעורן כזית, וכבר ביארנו זה בהלכות פסחים בפרק ואילו עוברין. אין האוכלין מצטרפין עם המשקין,
וציר שעל גבי ירק מצטרף, לפי שמכשירי אוכלין כאוכלין.
אפילו מלך וכלה לא ירחצו את פניהם ביום הכפורים, ואפילו החיה לא תנעול את הסנדל, ואם הוא ירא משום סכנת עקרב שמא ישכנו כשהוא יחף מותר לנעול מנעליו.
<h2>דף עז:</h2>
הרחיצה אסורה במקצת גופו, ואפי' להושיט אצבעו במים אסור, כמו שמבואר בפרק מקום שנהגו [נ"ד ע"ב]. [ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט או בצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש] מדיחה אשה ידה במים לתת פת לתינוק ביום הכפורים, לפי שרוח רעה שורה על הידים, ואינה עוברת אלא על ידי רחיצה. ואסור [לאדם] לסוך מקצת גופו ככל גופו, ואם היה חולה או שהיו לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. ההולך להקביל פני [אביו או פני] רבו או פני מי שגדול ממנו עובר עד צוארו במים ואינו חושש. ואם היו המים נמשכין והולכין, כדרך מי הנהרות השוטפין, אפי' בחול אסור לעבור בהן אם היו המים מגיעין ממתניו ולמעלה, שמא ישטפוהו המים ויבא לידי סכנה. וכן ההולך לשמוע הדרשה שלחכם או לשאול דבר הלכה מותר לו לעבור במים וכן מותר לו לחזור, שאם לא נתיר לו לחזור יימנע ולא ילך ונמצא מתבטל מדבר מצוה. כשעובר במים לא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו שלא ייראה כנושא משאו.
שומרי פירות עוברים במים ביום הכפורים, ואינן חוששין שאינן מתכונין לרחיצה. וכן נראה בעיניי שהנשים המבשלות בתשעה באב וצריכות לרחוץ הבשר אין חוששין משום רחיצה.
<h2>דף עח.</h2>
בשבת שאינה יום הכפורים נועל מנעליו ועובר במים, ואינו חושש שמא יעבירם בידו, אבל לא ינעול סנדל לכתחלה שמא יישמט מרגלו ויעבירנו בידו.
אסור לישב על גבי טיט המטפחת ביום הכפורים, והוא שיש לה טופח על מנת להטפיח. מותר להצטנן ביום הכפורים בפירות הקרים [ו]בכלי כסף, ואם יש בהן מים אסורין להצטנן בהן בין שהן מלאין בין שהן חסרין, לפי [שדרכן להחליק המים בהן, ושמא ישפכו המים עליו, וכן כלי חרש שיש בהם מים לפי] שהן מזיעין והרי הוא כנוגע במים. ערב יום הכפורים מקנח אדם פניו ידיו ורגליו במטפחת, ולמחר פושטה על גבי עיניו ואינו חושש. ובערב תשעה באב שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובין, ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו, וביום הכפורים לא יעשה כן שמא יבא לידי סחיטה.
<h2>דף עח:</h2>
לא אסרו חכמים נעילת הסנדל אלא בסנדל שלעור או שלעץ מפני שהוא מגין על רגליו, לפי כך אין הקטע יוצא [ביום הכפורים] בקב שלו, לפי שהוא שלעץ ומגן על שוקו. אבל יוצא אדם בסנדל שלשעם או שלעלי לולבים ושאר מיני עשבים. ונראה בעיניי שלא התירו לצאת בסנדל שלשעם אלא כשהוא לח, אבל אם היה יבש הרי הוא כעץ ואסור לצאת בו ביום הכפורים, כמבואר בקונטרס הראייות [בפרק מצות חליצה בר' ו'. ומותר לו לאדם לכרוך סודר על רגלו ולצאת בו ביום הכיפורים], וכן מותר לנעול אנפילייא של בגד, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"א], וכן מבואר בפרק מצות חליצה [ק"ב ע"ב] בתלמוד שלנו, וכן מתיר בתלמוד ארץ ישראל [שם] לאסטנס לנעול אפילו מנעל שלעור.
התינוקות מותרין באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה, חוץ מנעילת הסנדל.
<h2>דף פ:</h2>
אכל אכילה גסה ביום הכפורים, כגון שאכל אחר חשיכה שהוא שבע ואינו נהנה באכילה זו, הרי זה פטור, שאין אכילה זו מוציאתו מידי עינוי. וכן האוכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה והשותה משקין שאינן ראויין לשתייה פטור, ולכתחילה אסור.
<h2>דף פא:</h2>
בין בשבת בין ביום הכפורים בין בימים טובים צריך להוסיף מחול על קודש, בין בכניסתן בין ביציא', כמו שמבואר בראש השנה בפרק ראשון [ט' ע"א] וביומא בפרק אחרון [פ"א ע"ב]. לפיכך כשמדליק הנר בערב שבת צריך להדליק מבעוד יום, כדי להסתלק מן הספק בכל כחו, כמו שביארנו בקונטרס הראייות בפרק המביא כדי יין.
ומתחיל להתענות ולשבות בו מבעוד יום, שנ' [ויקרא כ"ג] ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם, שצריך להוסיף מחול על קודש בין בכניסתו בין ביציאתו, [וכן בשבתות וימים טובים צריך להוסיף מחול על קודש בין בכניסתו בין ביציאתו], ומה היא התוספת, שייזהר מן הספק ולא יעשה מלאכה בין השמשות אלא מתחיל שביתתו מבעוד יום. וכן מדליקין הנר בערב שבת מבעוד יום. וכן בערב יום הכפורים מדליקין את הנר ומתחילין להתענות מבעוד יום, כדי שיפרוש מן הספק בכל כחו, כמו שביארנו בהלכות שבת בפרק במה מדליקין. תוספת זה אין בה לא עונש כרת ולא אזהרת לאו, שנ' [שם] כל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, לא נאמר עונש ואזהרה אלא על עצמו שליום, [אבל] על התוספת יש בה מצות עשה, שצוה הכתוב שיתרחק כל אדם מן הספק ויתחיל מבעוד יום. יש מקומות שהיו אוכלין ושותין עד חשיכה, ולא היו נזהרין על הספק ולפרוש מבעוד יום קודם שתכנס שעת בין השמשות, ולא היו אומרין להם חכמים כלום הואיל והיה מנהג פשוט להם ואי אפשר למחות בידם הנח להם לישראל שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין, וכן כל הדומה לזה, כמו שמבואר בפרק המביא כדי יין [ביצה ל' ע"א].
ומצוה לאכל ולשתות בערב יום הכפורים, שהוא תשעה לחודש ואסור להתענות בו, שנ' [ויקרא כ"ג] ועניתם את נפשותיכ' בתשעה לחודש וכי בתשעה לחודש מתענין והלא בעשרה מתענין, אלא לומר לך שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי אם נצטוה בכך.
הכוסס זנגביל ופלפל ביום הכיפורים פטור. במה דברים אמורין ביבשין, שאינן ראויין לאכילה, אבל אם היו לחין הרי הן כשאר אוכלין הראויין וחייבין עליהן. אכל עלי גפנים פטור לולבי גפנים חייב, (וכן) [וכגון] שליבלבו מראש השנה ועד יום הכפורי', אבל אם עברו עליהן יותר מעשרה ימים כבר הוקשו כעץ והן כשאר אוכלין שאינן ראויין. שתה ציר או מורייס פטור, וכן אם שתה חומץ עד רביעית פטור ואם היה מזוג במים חייב.
<h2>דף פב.</h2>
התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים, אבל מחנכין אותן לשעות, שאם היה רגיל לוכל התינוק בשתי שעות מאכילין אותו בשלש, בשלש מאכילין אותו בארבע, כדי להרגילו בתענית. ומאמתי מחנכין אותו, התינוק הבריא מחנכין אותו מבן תשע שנים ויום אחד, והחלש מבין עשר שנים ויום אחד. ובן אחת עשרה שנה ויום אחד מענין הבריא כל היום מדברי סופרים, והחלש מענין אותו מבן שתים עשרה שנה ויום אחד. ובן שלש עשרה שנה ויום אחד מענין אותו כל היום מן התורה, שכל מי שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד והביא שתי שערות הרי הוא כגדול לכל עונשין שבתורה. התינוקת הבריאה כשהיא בת שמונה שנים ויום אחד מחנכין אותה לשעות, והחלושה כשהיא בת תשע שנים ויום אחד. והבריאה כשהיא בת עשר שנים ויום אחד מענין אותה כל היום מדברי סופרים. וכן החלושה שהיא בת אחת עשרה שנה ויום אחד. וכשהן בנות שתים עשרה שנה ויום אחד (ויום אחד) מענין אותן כל היום מן התורה, שהתינוקת ממהרת גידולה שנה אחת קודם לתינוק.
עוברה שהריחה ביום הכפורים מאכילין אותה עד שתשוב נפשה. הריחה בשר קודש או בשר חזיר, תוחבין לה כוש ברוטב, אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו נותנין רוטב עצמו, ואם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו נותנין לה שומן עצמו, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, כמו שביארנו בפרק בן סורר ומורה [ע"ד ע"א].
חולה מאכילין אותו על פי בקיאין או על פי עצמו, כיצד רופא אמר צריך הוא לוכל ואם אינו אוכל יבא לידי סכנה, וחולה אומר איני צריך לוכל, מאכילין אותו על פי הרופא ואין שומעין לחולה, שמא החולי גורם לו שאין לו רעבון וספק נפשות להקל. ואם היה רופא אחד שהיה אומר
כמו החולה שאינו צריך אין שומעין לזה שאומר צריך, שאין דבריו שלאחד במקום שנים. ואם היו שנים רופאים אומרין צריך, אפי' מאה [רופאים] מסייעין לחולה שאומ' אינו
צריך מאכילין אותו על פי שני הרופאים האומ' צריך, שהשנים הם כמו המאה וספק נפשות להקל. ואם החולה אומר צריך אפילו מאה אומרין אינו צריך שומעין לחולה, לב יודע מרת נפשו, [משלי י"ד] ומאכילין אותו עד שיאמר די.
<h2>דף פג.</h2>
מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפי' דברים טמאים עד שיאורו עיניו. היו לפניו שני מיני איסורין, כגון פירות שלטבל ופירות ששמרן בשביעית שהן אסורין באכילה, מאכילין אותו פירות שביעית שאיסורן קל מן הטבל. וכן טבל ונבילה, מאכילין אותו נבילה. החושש בפיו, שהיא מכה המסוכנת שמתחלת בפה וגומרת בבני מעיים, מטילין לו סם בשבת ומחללין עליו את השבת, [לפי] שספק נפשות דוחה את השבת, ואפי' שתי שבתות מחללין עליו מספק. כיצד, אמדוהו שצריך רפואה זו שמונה ימים והיה היום שבת, אין אומרין נמתין עד חשיכה שלא נחלל שתי שבתות, אלא עושין לו רפואה זו מיד עד שמונה ימים ומחללין עליו שתי שבתות.
מי שנפלה עליו מפולת בשבת ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל, מפקחין עליו את הגל בשבת. מצאוהו חי מפקחין אע"פ שאינו יכול לחיות אלא חיי שעה, מצאהו מת יניחוהו. עד היכן הוא בודק עד חוטמו, ש[אם] אין לו חייות בחוטמו אין לו חייות בשאר אבריו, שנ' [בראשית ז'] כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. בדק ומצא עליונים מתים, אל יאמר כבר מתו תחתונים, ומעשה היה [ו]נמצאו העליונים מתים והתחתונים חיים.
<h2>דף פד:</h2>
וכן מחמין חמין לחולה בשבתו' בין להשקותו בין לרוחצו ולהברותו, ואין אומרין נמתין (עד) [שמא] (ש)יבריא ויתחזק ולא נצטרך לכך, אלא מחמין לו מיד. ואין אומרין ייעשו דברים הללו על ידי גוים או על ידי קטנים שאינן בני עונשין, שמא עד שנחזר אחריהם יסתכן החולה, אלא עושין על ידי גדולי ישראל שהן בני עונשין הנמצאין שם. ואם היו נמצאין שם גוים או קטנים עושין על ידם ואין מחללין על ידי גדולי ישראל, הואיל ואיפשר לעשות הדבר בהיתר אין לנו לעשות באיסור, כמו שביאר מז"ה. ונראה בעיניי שאם היו צריכין לשחוט תרנגולת לחולה בשבת והיו גוים נמצאים שם, מוטב לנבלה על ידי גוי ויאכל החולה נבילה ואל ישחטנה ישראל שיש בו איסור סקילה, שיש לנו לילך אחר איסור הקל, ועוד מוטב יעבור החולה עצמו ואל יעבור אחר בשבילו. אם אין שם לא גוים ולא קטנים אלא גדולי ישראל, אין מחללין את השבת על ידי נשים או על ידי הדיוטות, שמא הן מצרפין לדעת אחרת ועולה בדעתן לחלל אפי' במקום שאינו ראוי לחלל, לפיכך מוטב לחלל על ידי חכמים שיודעין באי [זה] מקום ראוי לחלל ובאי זה מקום אינו ראוי לחלל, שאין לחלל אלא בחולה שיש בו סכנה, ואם אין שם חכם מחלל כל מי שיימצא שם, כמו שביאר מז"ה.
מפקחין פיקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח, כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו, ואין צריך ליטול רשות מבית [דין], ואע"פ שמעלה דגים במצודתו, שיש לו להציל בכל עניין שיכול להציל, ובעניין אחר הוא ירא שמא [לא יציל]. וכן אם ראה תינוק שנפל לבור עוקר חולייא ומעלהו, ואינו צריך ליטול רשות מבית דין, ואע"פ שמתקן שם מעלה לירד [בה] בחול. וכן אם ראה שננעלה דלת לפני התינוק, שוברה ומוציאו ואינו צריך ליטול רשות מבית דין, ואע"פ שמבקע אותו ביקועים דקים. וכן מכבין ומפסיקין מפני הדליקה, ואפי' נפלה דליקה בחצר אחרת הואיל ויש להסתפק שמא תבוא הדליקה בחצר זו ויסתכנו הנמצאים שם, יש להם לכבותה.
תשעה גוים וישראל אחד שנפלה מפולת על אחד מהם ואינו ידוע על מי נפלה, אם היה באותו חצר שנועדו בו מפקחין עליו את הגל, חוששין שמא ישראל הוא, ואם פירש אחד מהם והלך לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת הרי כל הפורש מן הרוב הוא פורש והרי הוא בחזקת גוי, ואין מפקחין עליו עד שיודע להם שהוא ישראל. פירשו כולם מאותה חצר ונפלה מפולת על אחד מהם חוששין שמא ישראל הוא ומפקחין עליו. מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר הכבד [שלו, לפי] שאין זו רפואה שנדחה בשבילה האיסור. ואין הורגין כלב שוטה אלא בדבר הנזרק בו ולא בדבר שאוחז בידו ומכה בו.
<h2>דף פה:</h2>
ברוך המקום שבחר בעמו ישראל וקבע להם יום ידוע לשנה לכפר עוונותיהם, [כמו] שנ' [ויקרא ט"ז] כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם. אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנ' [יחזקאל ל"ו] וזרקתי עליכם מים טהורים וגו'. אע"פ שיום הכיפורים מכפר אינו מכפר אלא בתשובה, שנ' [ש"א ב'] אם יחטא איש לאיש ופיללו אלהים ואם לה' יחטא מי יתפלל לו, ואומר [יחזקאל ל"ג] ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ומת עליהם בעולו אשר עשה ימות ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעשה משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה, הא אין הדבר תלוי אלא בתשובה, כמו שמבואר הכל בספר יחזקאל. אם כן למה נאמר יום הכיפורי', אלא שיש עבירות שאינן מתכפרות בתשובה בלבד עד שיבא יום הכיפורים ויכפר.
<h2>דף פו.</h2>
וארבעה מקראות כתובין בעניין הכפרה, כתוב אחד אומר [ירמיה ג'] שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, שכיון ששב מחטאו נמחלין לו עוונותיו מיד. וכתוב אחר אומר [ויקרא ט"ז] כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, שאף עם התשובה אינם מתכפרין עד שיבא יום הכפורים. וכתוב אחר [אומר] [תהלים פ"ט] ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, שאין עוונותיו שלאדם מתכפרין אלא בייסורין. וכתוב אחר אומר [ישעיה כ"ב] אם יכופר העון הזה לכם עד תמותין, שאין עוונותיו מתכפרין אלא במיתה. אם כן לפי גודל החטא היא הכפרה כיצד, עבר על מצות עשה או על מצות לא תעשה הניתק לעשה, שהיא עבירה קלה שבתורה שאין עונשה מסור לבית דין, תשובה לבדה מכפרת, ועל זה נאמר שובו בנים שובבים ארפא משובתם, שכיון שעשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו. עבר על מצות לא תעשה שיש בה עונש מלקות ארבעים ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, ועל זה נאמר כי ביום הזה יכפר עליכם. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין וייסורין ממרקין, ועל זה נאמר ופקדתי בשבט פשעם ובגעים עוונם. אבל מי שיש בידו חילול [השם] אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא בייסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, ועל זה נאמר ונגלה באזניי יי צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון.
אי זה הוא חילול ה', זה המחלל שם שמים בפרהסייא, כגון אחד מגדולי הדור שבני הדור למדין ממנו, ואפי' עובר על עבירות קלות שם שמים מתחלל על ידו וחביריו בושין משמועתו והבריות אומרות עליו הבורא ימחול לו לפלוני שעובר בפרהסיי' ואינם יכולין לחפות עליו ומלמד תרבות רעה לעולם, ועל זה נאמר [דברים ו'] ואהבת את יי אלהיך, שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שבזמן שאדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ומשאו ומתנו בשוק באמונה ודיבורו בנחת עם הבריות ומכבד את רבו ומכבד את אביו ומי שהוא גדול [ממנו] מה הבריות אומרות עליו אשרי פלוני שלמד תורה, אשרי אביו שגידלו בתורה, אשרי רבו שלימדו תורה, אוי להם לאותם בני אדם שלא למדו תורה, ראיתם פלוני שלמד תורה כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר [ישעיה מ"ט] ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ובזמן שאדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו בשוק באמונה מה הבריות אומרות עליו אוי לזה שלמד תורה, אוי לו לאביו שילדו, אוי לו לרבו שלימדו תורה [אשריהן לאותן בני אדם שלא למדו תורה], ראיתם פלוני שלמד תורה כמה מכוערים מעשיו כמה מקולקלים מעשיו, עליו הכתוב אומר [יחזקאל ל"ו] באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו ויחללו את שם קדשי.
<h2>דף פו:</h2>
גדולה תשובה, שבשביל יחיד שעשה תשובה [הקב"ה] מוחל לו ולכל העולם כולו, שנ' [הושע י"ד] ארפא משבתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו, מהם לא נאמר אלא ממנו. לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חצייו זכאי וחצייו חייב, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה. וכן יראה כאילו כל העולם כולו תלוי עליו וכאילו כל העולם כולו חצייו זכאי וחצייו חייב, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו וכל העולם כולו לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו וכל העולם כולו לכף חובה, שנ' [קהלת ט'] וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. בשביל חט יחידי שחטא זה איבד ממנו ומכל העולם כולו טובה הרבה, וזה מבואר בפרק ראשון שלקידושין [מ' ע"ב].
התשובה המעולה היא שישוב אדם מחטאיו כשהוא בכחו והיכלת בידו. אמרו חכמים עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודם בידך, ואף שלמה אמר בחכמתו [קהלת י"ב] וזכור את בוראך בימי בחורותיך, עד אשר לא יבואו ימי הרעה, אילו ימי הזקנה, כמו שמבואר בפרק שואל אדם מחבירו [שבת קנ"א ע"ב]. ובעל תשובה הניכר לכל, הוא שבא דבר עבירה בידו פעם ראשונה ושנייה ונצל ממנה, ובאותה אשה שנכשל בה ובאותו מקום ובאותו פרק שהדבר ידוע שלא פירש מן העבירה מפני שינוי המקום או מפני תשות כח, אלא מפני שנתחרט בכל לבו על מעשיו הראשונים. תשובת הזקנים אע"פ שאינה תשובה יפה כמו תשובת הילדות תשובה היא, ומתכפרין עוונותיו אם שב בכל לבו, אפי' בשעת מיתה אם עשה תשובה מתקבלת תשובתו, שנ' [תהלים צ'] תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם, אפי' בשעת דכותו הקב"ה מקבל תשובתו, וזה מבואר בפרק. וכן כשהיו שמחין בשמחת בית השואבה החסידים ואנשי המעשה, מהן היו אומרין אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותנו ומהן היו אומרין אשרי זקנותינו שכיפרה על ילדותנו, כמו שמבואר בפרק החליל [נ"ג ע"א]. ועקר התשובה היא החרטה, שנ' [ירמיה ל"א] כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך ויפרוש מחטאיו, ויקבל עליו שלא לעשות עוד, שנ' [ישעיה נ"ה] יעזב רשע דרכו ואיש עון מחשבותיו וישב אל ה' וירחמהו, ואומר [הושע י"ד] ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו.
עבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסמן ברבים, אלא מתודה בהם לפני הקב"ה, ועל זה נאמר [תהלים ל"ב] אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, אבל עבירות שבין אדם לחבירו צריך לפרסמן ולרצות בהן את חבירו, ועל זה נאמר [משלי כ"ח] מכסה פשעיו לא יצליח. ועבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו. החובל בחבירו אע"פ שנתן לו דמי חבלתו או דמי בשתו על פי בית דין ואפי' נתן לו כל ממון שבעולם אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה, שנ' [בראשית כ'] ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה. ומניין שלא יהא המוחל אכזרי, שנ' [שם] ויתפלל אברהם אל האלהים. וכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, שנ' [שם] ויתפלל אברהם אל האלהים [שם כ"א] וה' פקד את שרה כאשר אמר, ו[כש]התפלל אברהם על אבימלך נפקדה שרה מיד. וכל המוסר דינו לשמים על חבירו הוא נענש תחלה, שנ' [בראשית ט"ז] ותאמר שרה אל אברהם חמסי עליך, ואומר [שם כ"ג] ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. בד"א כשיש דין בעולם ומוצא דין בני אדם, אבל אם אינו מוצא דין בני אדם מותר לו למסור דינו לשמים. ולעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך וכל זה מבואר בפרק החובל בחבירו [צ"ב ע"א].
אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד כל הראשונות, שנ' [יחזקאל ל"ג] וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו, והוא שתוהא [ומתחרט] על הראשונות. ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום [דבר מ]רשעו, שנ' [שם] ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו, כמו שמבואר בפרק ראשון שלקדושין [מ' ע"ב]. אדם שעובר עבירה פעם ראשונה מוחלין לו, שנייה מוחלין לו, שלישית מוחלין לו, רביעית אין מוחלין לו, שנ' [עמוס ב'] על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, ואומר [איוב ל"ג] הן כל אלה יפעל אל פעמיים שלש עם גבר, הואיל ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ראוי לאדם לפשפש מעשיו כל שעה, שאם יש [שום] עבירה בידו יעשה [בה] תשובה. והאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, וכן האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר אין יום הכפורים מכפר. אמרו חכמים שוב יום אחד לפני מיתתך, וכי אדם יודע אימתי ימות, אלא כל יום יש לו לראות כאילו מחר הוא מת, [שהרי] (ש)אין אדם יודע כמה ימי חייו ומתי יבא יומו, ושמא פתאום ייקרא לדין לפני הדיין הגדול רבון כל העולמים, לפיכך נאה לאדם להקדים בתשובה ומעשים טובים בכל יום כאילו מחר רוצה למות, ונמצאו כל ימיו בתשובה, הוא שאמר שלמה [בחכמתו] [קהלת ט'] בכל עת יהיו בגדיך לבנים, כמו שמבואר בפרק שואל אדם מחבירו [שבת קנ"ג ע"א]. אמרו חכמים נוח לו לאדם שלא נברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ויש אומרין ימשמש במעשיו, שכל מעשה שיבא לידו ידקדק בו עד שלא יעשה אותו, ואם יש בו נדנוד עבירה יפרוש ממנו כמו שמבואר בעירובין בפרק ראשון [י"ג ע"ב]. כשיגיע יום הכפורים ראוי לאדם להתעורר בתשובה ולפשפש במעשיו ביותר, כדי שיהיה נקי מחטאיו ויתכפרו עוונותיו ביום הכפורי' שהוא יום מחילה וסליחה, ולפיכך נהגו להשכים בלילות בימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ולהרבות בתפלה ובתחנונים, ומשבר אדם לבבו לפני הקב"ה. ועל ימים שבין ר"ה ליום הכיפורי' נאמר [ישעיה נ"ה] דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב.
גדולה תשובה שמקרבת הגאולה, שנ' [ישעיה נ"ט] ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב. עבירות שעשה בהן תשובה והתודה עליהם ביום הכיפורים זה אינו צריך להתודות עליהן ביום הכיפורים אחר, ואם שנה עליהן צריך לשוב מהן ולהתודות עליהן, ואם לא שנה עליהן וחזר והתודה עליהן הרי זה משובח, [שנ'] [תהלים נ"א] כי פשעיי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד.
וצריך להתודות על חטאיו, שנ' [ויקרא ה'] והתודה אשר חטא. ואינו צריך לפרוט החט, לומר שחטא חט פלוני או שגזל מפלו', שנ' [תהלים ל"ב] אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, אלא מתודה סתם ואומר חטאתי עויתי פשעתי. ומה שאמר משה [שמות ל"ב] אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב, לא לפרוט החט נתכון, אלא היה אומר משה לפני הקב"ה רבונו שלעולם כסף וזהב שהשפעת להם גרם להם שעשו להם אלהי זהב. כיצד מתודה, חטאתי עויתי פשעתי, שהחטאים אילו השגגו' שנ' [ויקרא ד'] נפש תחטא בשגגה. עוונות אילו הזדונות, וכן הוא אומר [במדבר ט"ו] הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. פשעים אילו המרדים, וכן הוא אומר [מ"ב ג'] מלך מואב פשע בי. וכן ראוי להתוודות תחלה על הזדונות ואחר כך על המרדים (כאשר) [כאדם] השואל דבר מועט ואחר כך יותר, וכן (בוידוי) [בדוד] הוא אומר [תהלים ק"ו] חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו, [וכן בשלמה הוא אומר [מ"א ח'] חטאנו העוינו והרשענו] וכן בדניאל הוא אומר [דניאל ט'] חטאנו העוינו והרשענו. וזה שאמר משה [שמות ל"ד] נושא עון ופשע וחטאה, לא כדרך וידוי היה אומר כן אלא היה אומר בזמן שישראל עושין תשובה הקב"ה נושא להם העוונות והפשעים כמו השגגות, כמו שמבואר בפרק אמ' להם הממונה [ל"ו ע"ב]. ובזמן שהיה בית המקדש קיים היה כהן גדול מתודה על הפר עוון ביתו ועוון אחיו הכהנים, שנ' [ויקרא ט"ז] וכפר בעדו ובעד ביתו. וכך היה אומר אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי, אנא ה' כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי, ככתוב בספר תורת משה עבדך מפי כבודך לאמר [שם] כי ביום הזה יכפר עליכם. ועוד היה מתודה פעם שנייה על אחיו הכהנים וא[ו]מר אני וביתי ובני אהרן עם קדושך, אחר שהתודה על עצמו, כדי שיבא זכאי ויכפר על החייב. ועוד היה מתודה על [שעיר המשתלח] עון כל ישראל, ואומ' אנא ה' כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל, והן עונין אחריו ברוך שם כבוד(ו) [מלכותו] לעולם [ועד], לפי שבמקדש היה כהן גדול מזכיר השם ככתבו, שנ' [דברים ל"ב] כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, כמו שמבואר בפרק אמר להם הממונה [ל"ז ע"א] ובשאר פרקים. אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה למה הוא דומה, לאדם שתופש השרץ בידו שאפי' טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה, זרק השרץ מידו מיד עלתה לו טבילה, שנ' [משלי כ"ח] ומודה ועוזב ירוחם, ואומר [איכה ג'] נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים, וזה מבואר בפרק סדר תענייות [ט"ז ע"א].
מפרסמין את החנפים מפני חילול השם, שנ' [יחזקאל ג'] ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול, אלו בני אדם שהם מחוזקין צדיקים בעיני העם, והם בעלי חנופה ומחזיקין ידי עוברי עבירה, וכשהבורא נוקם מהם שם שמים מתחלל, שסבורין העולם שהן לוקין בחנם, לפיכך ראוי לפרסם שהם רשעים ובעלי חנופה.
השררה מקברת בעליה, ערום נכנס לה וערום יצא ממנה, ולואי שתהא יציאה כביאה (כביאה).
<h2>דף פז.</h2>
רב כשהיה רואה המון עם אחריו שהיו מלווין אותו היה קורא על עצמו [איוב כ'] אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע כגללו לנצח יאבד.
כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, שלא יהא הוא בגהינם ותלמידיו בגן עדן, וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגהינם.
המקניט את חבירו אפילו בדברים צריך לפייסו, וכל שכן אם נתחייב לו ממון, שנ' [משלי ו'] [בני] אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך עד לך התרפס ורהב רעך, אם ממון יש לו בידך התר לו פסת יד, ואם אין לו ממון בידך אלא נוקשת באמרי פיך הרבה עליו ריעים. וצריך לפייסו בשלש שורות שלשלשה בני אדם, שנ' [איוב ל"ג] ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי.
והמבקש מטו מחבירו אינו חייב לבקש [ממנו] יותר משלשה פעמים, שנ' [בראשית נ'] כה תאמרון ליוסף אנא שא נא ועתה שא נא. וכיון שמבקש ממנו [מטו] שלשה פעמים בשלש שורות [שוב אינו צריך], ואם [נתחייב לו ממון וכבר] נתן לו (ממון) כבר נפטר ממנו, וזה שאינו מוחל לו [הוא] נקרא אכזרי. במה דברים אמורים לחבירו, אבל לרבו צריך לפייסו עד שיתפייס. מת זה שנתחייב לבקש ממנו מטו, מוליך עשרה בני אדם ומעמיד אותן על קברו ואומר חטאתי לה' אלהי ישראל (ולזה) [ולפלוני זה] שחבלתי בו. יש מגדולי ישראל שהיה ממציא עצמו [ועובר] לפני מי שהקניטו, אולי יבקש ממנו מחילה וימחול לו. לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה והכשירן הכתוב לגבי מזבח, כמבואר בפרק החובל [ב"ק צ"ג ע"א]. בני אדם שהן עלובין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין בייסורין, עליהם אמר הכתוב [שופטים ה'] ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, אע"פ שאינן משיבין על חרפתן ראוי להם לתפוש הדבר בלבם. אמרו חכמים כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, שאין לו לתלמיד חכם להקל (על עצמו) [בעצמו] בעיני העם, ולא אסרה תורה נקימה [ונטירה] כמו שנ' [ויקרא י"ט] לא תקום ולא תטור את בני עמך אלא בדבר שבממון. כיצד, אמר לו השאילני מגלך אמר לו לאו, למחר אמר לו אותו השאילני קרדומך אמ' לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. אי זו היא נטירה, אמ' לו השאילני מגלך אמ' לו לאו, למחר אמ' לו השאילני קרדומך, אמ' לו הילך, איני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה, שנוטר בלבו על חבירו שלא השאילו את שלו, אבל על צער גופו ראוי לו ליקום וליטור. ולא אמרו כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו אלא שאם מפייסין אותו מתפייס, ולא יהיה נוח לכעוס וקשה לרצות ואכזרי למחול, וכל זה מבואר למעלה בפרק שיני [כ"ג ע"א].
<h2>דף פז:</h2>
מצות וידוי ערב יום הכיפורים עם חשיכה, אבל אמרו חכמים מתודה אדם קודם שיאכל וישתה, שמא תטרף דעתו בסעודה, ואע"פ שהתודה ערבית מתודה שחרית ובמוסף ובמנחה ובנעיל', שהיא תפילה יתירה שעושין ביום הכפורים. והיכן מתודה, יחיד מתודה אחר תפלתו, כמו שאנו אומרין אחר התפלה אלהינו ואלהי אבותינו תבא לפניך תפלתנו כול', ושליח צבור מתודה באמצע תפלתו ואומר אבל אנחנו חטאנו כו'. יש מגדולי החכמים שהיה יושב בעוד ששליח צבור מתפלל ביום הכפורי', וכשהיה מגיע שליח ציבור לומר אבל אנחנו חטאנו היה עומד על רגליו, שזה הוא עיקר הוידוי.
תפילת נעילה פוטרת שלערבית, לפי שתפלת נעילה יכול להתפלל א[ו]תה בלילה שהוא זמן תפלת ערבית, וקורין קרית [שמע] בלילה ואינן צריכין להתפלל תפלת ערבית אחר שהתפללו נעילה. וכבר נהגו להתפלל תפלת ערבית אחר שקורין קרית שמע, כדי לסמוך גאולה לתפלה.
הרואה קרי ביום הכפורים ורצה לטבול לקירוייו יורד וטובל. ואם ראה קרי מבעוד יום מבערב שכבר יבש הקרי עליו ישפשף בידו ויטבול.
